אפריל . 5199 מרחק הליכה של כשמונה מאות מטרים הפריד בין המחסום שעל הכביש זרוע המהמורות בצד הרואנדי של הגבול ובין המישור הפתוח שבו הצטופפו הפליטים בצדה של זאיר . מבעד לקולות המשא ומתן שלי עם שומרי הגבול של זאיר , יכולתי כבר לשמוע את ההמיה שעלתה מגרונותיהם של שלושת רבעי מיליון שוכני המחנה . היה זה שאון מאיים , משל המתין לי קן צרעות אדיר ממדים . הספקתי לצעוד כשלוש מאות מטרים תוך דשדוש בשלוליות בוציות וחציית חריצים עמוקים בכביש , כשגבר רכוב על אופניים האט את נסיעתו והחל רוכב לצדי בקצב הליכה . " טקסי ? " שאל רוכב האופניים . " בחייך , כבר כמעט הגעתי " , השבתי . " אהה , אז את יודעת איפה הם נמצאים היום ? " הגבר האפריקני דיבר צרפתית . " איפה מי נמצאים ? " שאלתי אותו . " יופי , אז את לא יודעת " . האיש לבש ז ' קט מהוה ודיווש ברגליים יחפות . " המוקשים . את לא יודעת איפה הם היום . כל לילה אנחנו שמים אותם בשלוליות ובסדקים אחרים באספלט . רק אתמול עלתה על אחד מהם אישה מ ' ועדת הפליטים האמריקנית ' . בום ! היא איבדה את שתי רגליה . כדאי לך לרכוב אתי . אני משבט הוטו . אני עוזר להניח מוקשים . תעלי , בבקשה "...
אל הספר