מצוות ההלכה המסורתיות , שמגדירות את הזהות היהודית , אינן מוכרות לגינצבורג כשפת התנהגות של יום יום ואינן רלוונטיות לאורח חייה . המחויבות לשיפור החברה ולחלש בתוכה , הידידות , האהבה בין החברים , וההגשמה העצמית שבכתיבה הם האמצעים שעימם יגיע אדם לגאולה חלקית וזמנית ויממש את אנושיותו , הן כמעניק והן כמקבל . לפיכך קשר עם העצמי ועם הזולת באמצעות הכתיבה הוא בעיני גינצבורג המקור לאושרו , לחוסנו ולביטוי שהאדם מעניק לאנושיותו . במובן זה תומכת גינצבורג גם בגישתו הדיאלוגית של מרטין בובר , שלפיה השיח עם הזולת הוא שמפתח את החלקים הנעלים בנפשו של האדם . אין ספק שקיים סיכוי גבוה יותר שתימצא שפה משותפת בין יהודים לבין עצמם , מאשר בין יהודים ונוכרים . אולי גם בגלל שותפות גורל היסטורית , אולי בשל שפה מיתולוגית - ערכית - תרבותית משותפת גם אם נותרו ממנה שרידים בלבד , אולי בגלל מאפיינים מרכזיים דומים באישיותם כגון : אי שקט אינטלקטואלי , הוויה של נדודים , מחויבות חברתית -פוליטית לתיקון עולם ורגישות לשפה . כל אלה הם סממנים של המורשת והתרבות היהודית , ואל אלה חשה גינצבורג קרבה גדולה . הנה כי כן , העיסוק בנושא הז...
אל הספר