גינצבורג מתארת את ביתן של ה " טווסות " , חברותיה היהודיות , ומספרת על הקסם שהיה נסוך על ביתן היהודי כמקום מפגש לפליטים יהודים חסרי בית . היא מתארת את ההתעקשות על בישול אוכל כשר בזמנים קשים שבהם המזון לא היה מצוי בשפע , התעקשות שהצביעה על יכולת איפוק וריסון עצמי מעוררי הערכה . לכן , למרות הריחוק שהיא חשה מאביהן של חברותיה , יהודי אורתודוקסי אדוק , היא מאריכה בסיפור מותו של האב הארכה יוצאת דופן ביחס לסגנונה המאופק והרזה וביחס לנטייתה לשתוק בצמתי עלילה חשובים , כמבקשת להציב לו יד וזכר ומתארת את הדרת פניו ואת " מצח הנביאים שלו " . פרוסה טוען שההיסטוריה מופיעה כ " סערה של אירועים מקריים , כאוס של מילים , פנים , פרטים וחלקים , שנשאלת עליהם שאלת המשמעות החסרה " . פרוסה החמיץ לדעתי את ההזדמנות לומר , שגינצבורג מתעמתת כאן עם המחשבה היהודית המסורתית , הגורסת כי להיסטוריה יש משמעות , כי אלוהים מתגלה דרך ההיסטוריה , וכי הוא בחר בעמו ויש משמעות לייסורי עמו הנבחר . בהתייצבותה האחרת יוצרת גינצבורג לעצמה קול יהודי של מי שמערערת על עקרונות האמונה היהודיים ועל שלטונו של אלוהים בעולם , כמסורת ספר איוב . ...
אל הספר