אחד מן האיפיונים העממיים של הכהנים הוא שהם אוכלים הרבה . ואכן יש לכך בסיס במספר רב של מקורות . לזה יש להוסיף גם את אופן האכילה , שאף הוא מצטייר פעמים רבות כגס ובוטה . כיוון שמדובר באכילת מתנות הכהונה , הרי שיש בזה צד של קיום מצווה . עובדה זאת יוצרת מתח בין היצריות האנושית , לבין המהות הרוחנית . במתח הזה עוסק הפרק שלפנינו . מקורות אחדים מעלים את הטענה העממית שהכהנים אוכלים מן הקדשים אף יותר מן המזבח . מן הטענה הזאת עולה כמובן ביקורת על הכהנים , שמעוותים לכאורה את הדירוג הנכון , שהמזבח קודם לכהניו . זהו נושאו של המדרש שלפנינו . הרי שהביא מנחתו מגליא ומאספמיא ומחברותיה וראה את הכהן שהקמיץ ואכל את השאר . אמר : אוי לי , כל הצער הזה שנצטערתי בשביל זה שיאכל . והיו מפייסין אותו ואמרו לו : מה אם זה שלא נצטער אלא שתי פסיעות בין האולם ולמזבח , זכה לאכול , אתה שנצטערתה כל הצער הזה על אחת כמה וכמה . ולא עוד אלא " והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו " ( ויקרא ב , ג ) . ( ויקרא רבה ג , ו ) הדרשה דנה בפרשת הקרבת המנחות השונות במקדש . המשותף לכולן הוא שהן נעשות מקמח , הכהנים קומצים מהעיסה קומץ , שהוא חלק קטן...
אל הספר