המשמע הנלווה שמשפיע באופן הניכר ביותר על חוויית הקריאה הוא ' המשמע הלשוני ' , כלומר היגד לשוני שיש לו יותר מאפשרות קריאה אחת וששתי משמעויותיו באות לידי מימוש מסוים בטקסט . ראוי היה לפתוח דיון זה בשאלה מרכזית בדבר עצם היחס שבין תיבה לשונית למשמעות שהיא מייצגת : כיצד בתודעת הקורא מוענק למילה מובן . דיון זה רחב ביותר , ובלשנים ותאורטיקנים של השפה עסקו בכך רבות בשנים האחרונות . בהקשר הדיון הנוכחי נסתפק באזכור כללי של גישת הבלשן השווייצי פרדיננד דה סוסיר , שהשפיע השפעה מכרעת על כמה מעמדות הקריאה המקובלות כיום ( בעיקר של הפוסט-סטרוקטורליסטים ) . לפי דה סוסיר כל מילה היא סוג של ' מסמן ' ששולח את הקורא למשמעות , שהיא ' המסומן ' . דרך משל , הקורא שפוגש במילה ' שולחן' שולח חץ בתודעתו אל החפץ שהוא מכיר כשולחן . ממילא המשמעות אינה קיימת באופן טבעי במילה עצמה , אלא מצויה מעבר לה , והמילה אינה אלא רמיזה ששולחת את הקורא למשמעות שנמצאת מעבר לרובד המילולי ( מה שמכונה ' יחס שרירותי ' בין הסימן למסומן ; המילים הן ' סימנים בלתי מנומקים ' ) . בסופו של דבר , מי שמעניק למילה את המשמעות הקונקרטית שלה בשילובה ...
אל הספר