בעידן שבו הולכים ומתרבים הפלטפורמות , האמצעים הטכנולוגיים , האינטרסים והתמריצים ליצירתן ולהפצתן של עדויות , ברור לכול , כך נדמה , שעדויות אינן באות לעולם באופן ספונטני . בעידן כזה , קשה להתכחש לאבחנה כי העדות היא תוצר של הבניות חברתיות , אך בעידן כזה גם לא תמיד ברור באילו אופנים בדיוק עדויות אסון ומלחמה מובנות ולשם מה , ועל אילו ממדים של העיצוב החברתי שלהן דחוף במיוחד להתעכב . כהקדמה לדיון במקרים ההיסטוריים שיוצגו בהמשך הספר , בפרק זה אבקש לעמוד על אחד האופנים המיוחדים שבהם מוסדרות עדויות האסון והמלחמה בעידן שלנו . אבקש לבחון מה עומד מאחורי שלל הדרכים שבהן העיסוקים הרפלקסיביים בעדות שיידונו בספר פועלים להעצים את העדות , לחדד את מטרותיה ולקבוע את הצורות הלגיטימיות שלה . הדברים שאציג כאן מבוססים על האבחנה שלמרות ההבדלים הרבים ביניהם , מיני השיח המטה - עדותיים המתוארים בספר מתייחדים בכך שכולם פעלו להכתיר את הפרט שנעשה לעד לתוצר העדות , לתכליתההאולטימטיביתולאמתהמידה לתקינותה . כפי שנראה , הנחת היסוד של הדיונים הללו בעדות ושל האמצעים המעשיים שבהם שולבו הייתה כפולה : שהעדים הם היחידים שמוסמכ...
אל הספר