רחל סוקמן התערוכה " שברירי " מעידה על רצון עז לחיות הן את הכאב והן את העונג , בעוצמה כזו המאפשרת חיים מלאי אהבה ומחויבות לאמנות ולתרבות הנרקמות במקום בלתי שפוי אך שופע יופי – המקום שבו אנו חיים . בהיותנו חברה מורכבת , שמקורה במגוון תרבויות אחרות , משברי זהות אינם זרים לנו . לא פעם נדמה , שאנו חיים בתוך " בועה " המתעלמת מן המצב הפוליטי והחברתי הסבוך שאליו נקלענו , מצב שבו המתח עולה וגואה עם כל הודעה על " אירוע חבלני " . בלית ברירה , אנו תרים אחר דרכים חדשות להתמודד עם חוסר הוודאות . מצד אחד , ניכרת אצלנו התמכרות לאקטואליה , ומצד אחר – בתי הקפה מלאים עד אפס מקום . וכך אנו " יושבים על הגדר , רגל פה רגל שם " וממתינים לעתיד טוב יותר . לאורך השנים טיפחה החברה הישראלית את תרבות הערבות ההדדית . מושג ה " ביחד " אכן מחזק ומגן על חלק מאתנו , אך לא לכולם מתאימה ההליכה בתלבושת אחידה . לרבים אחרים מושג זה מהווה דווקא מקור לקשיי הסתגלות וללחץ חברתי , ומצית בהם לרצון עז לממש את חירותם , בגפם . עם כל היופי והעניין שמזמנים החיים בספינת שוטים , המיטלטלת בים רב - תרבותי סוער , לעתים מתעוררת התשוקה להפנות ...
אל הספר