במבוא לספר ציינתי כי הטקסים המקראיים הם פעולות סמליות הטומנות בחובן את הערכים האתיים . הנחה זו מומחשת בצורה הטובה ביותר בקורבן החטאת — כדי להבהיר נקודה זו אתמקד בנוהג אחד , בעל רכיב אחד של קורבן אחד : הזיית הדם על קרנות המזבח ( פסוקים ז , כה ) על פי ספר ויקרא קורבן החטאת מוקרב כתגובה לחטא מוסרי , המוגדר עברה בשוגג על מצוות לא תעשה ( ויקרא ד , ב ); כמו כן הוא משמש לכפרה על עברות של טומאת הגוף , ובהקשר זה טומאת הגוף נוגעת לשני המינים וקשורה רק לטקסים ולא לאופי האדם או למוסריותו . שתי דוגמאות לטומאת גוף בהקשר זה הן ההפרשה מאיברי המין של היולדת וההפרשה של הזב ( פרקים יב ; טו ) . השאלה הראשונה המתבקשת — על מי או על מה יש להיטהר ? באופן מפתיע , התשובה אינה שהמיטהר הוא אדם שנטמא גופנית או מוסרית . על פי ספר ויקרא אם אדם נטמא די ברחצה כדי להיטהר ; אם הטומאה היא מוסרית ( עברה בשוגג על איסור ) די בחרטה כדי לטהר את הטומאה , אף לא באחד מהמקרים הללו אין הקורבן משמש לטיהור המקריב . אם הבאת הקורבן אינה משפיעה על המביא אותו , מי אפוא מטוהר ? — הרמז הוא בהזיית דם הקורבן : את הדם אין מושחים על המקריב , ...
אל הספר