נושא נבחר קורבן העניים

בתרבות המסופוטמית הקריבו קורבנות דגן לאלים . הם בשריפתם שרפו אותם לאפר על מזבחות מאולתרים . לעומת זאת , במקרא חל איסור על שרפה מוחלטת של קורבן המנחה , וההוראה היא לשרוף רק קומץ מהסולת ( פסוק ב ); יתר על כן , ההוראה לתת את קורבן המנחה לכוהנים , למעט חלק סמלי ממנה , מצוינת פעמיים ( פסוקים ג , י ) . בהתבסס על ההבדל בין הנוהג המסופוטמי לנוהג הישראלי , הציווי המקראי כי על המנחה להינתן לכוהנים יכול להיחשב תגובת נגד למנהגים אליליים מקובלים שהיו נפוצים באותה עת . מכאן שלכתוב על קורבן המנחה יש עוד פן , המדגיש כי בניגוד למה שהיה אפשר לצפות מקורבן המנחה , שהוא תחליף לקורבן שעולה כליל , אל לישראלי להקריב את קורבן המנחה בשלמותו — אף על פי שהוא שייך לאל — אלא לתיתו לכוהנים כמנחה . מיקום הכתוב על קורבן המנחה מיד אחרי קורבן העולה תומך בקשר בין השניים . היחס ביניהם בר – השוואה לקורבנות החטאת המדורגים , גם שם קורבן המנחה מופיע לאחר הקורבן מן העוף ( ויקרא ה , ז - י , יא - יג ) , והכתוב מציין במפורש את פשר שני סוגי הקורבנות : " ואם לֹ א תגיע ידו די שה ֶ " ( שם , ז , יא ) . הצמידות של קורבן המנחה ( פרק ב )...  אל הספר