הזעקה הלא נשמעת להכרה: אתגרי הדיאלוג בין יהודים לערבים בישראל בנושא הטראומות הקולקטיביות

הוא לא בתודעה שלי , אני לא יכול לקלוט אותו או להרגיש אותו ... אני מכיר רק את הכאב שלי ואני רוצה שיכירו בו " . לצד העצב הופיעו כעס ותביעה לשינוי המצב - להשמעת הקול המושתק , להתחשבות בו , לשיתוף מלא , כפי שעלה מדבריה : " אם מדברים על הרובד האזרחי , אז אני רוצה להיות חלק מהחברה , אני רוצה להגיב על השואה ! " . היא מבקשת להיות שותפה בעיצוב מחדש של מיתוס השואה , כפי שאכן הבינה את מטרת הפרויקט , " שמזמין דיון מקבוצות שונות בחברה הישראלית , שיכולות גם לפרק את המיתוס הזה ולבנות אותו מחדש " . עם זאת , התחושה הקשה הכרוכה במפגש , בצירוף הדחייה והעלבון שחשו לנוכח היעדר ההקשבה לסיפורם או ביטולו , גרמו אצל חלק מהמורים לייאוש ולנסיגה . כך אולי אפשר לפרש את עזיבתם של כמה מורים ערבים לפני סיום הפרויקט , כפי שאמרה הודא : " כל כך כואב שלפעמים רוצים להתנתק " . נראה כי המפגש המחודש עם הכאב שרוב המורים חוו בסיטואציות כאלה ואחרות במהלך חייהם העצים את הפגיעות ואת חוסר האונים . לדברי סמירה : " הקבוצה הערבית לא מספיק חזקה ... לא שמרנו על המקום שלנו בשיחה ... המשתתפים הערבים לא הרגישו בטוח לדבר אז הם הרימו ידיים ...  אל הספר
מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד