באופן שונה מעט מן הנימה האידאולוגית השזורה בשיח התאורטי הפוסט קולוניאלי , הגישה התאורטית השלישית בנושא הגלובליזציה התרבותית המאוחרת היא סוציולוגית במובהק . דהיינו , בניתוח תהליכי הגלובליזציה בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת גישה זו ממשיכה ומרחיבה מסורות חשיבה סוציולוגיות , והחידוש בה הוא ביסודו מתודולוגי . גישה זו רואה בקיומה של חברה עולמית את יחידת הניתוח המרכזית של הסוציולוגיה , בכל תחום , ובתוך כך גם בתחום התרבות . במילים אחרות , בתאוריה הסוציולוגית שעסקה במהלך המאה העשרים באי שוויון חברתי , במבנה חברתי או במערכת חברתית , " החברה" במשמעותה כישות קולקטיבית אחת שלמה נתפסה למעשה כזהה למדינת הלאום . כעת , הדיון התאורטי בגלובליזציה – תרבותית , פוליטית , כלכלית – נוטה לראות את החברות הלאומיות כמעין יחידות משנה , ואת " החברה" כאנושות כולה . תפיסה זו באה לידי ביטוי בשימוש הרווח במושג חברה עולמית , ( world society ) ובמקביל , בעניינו של פרק זה , במושג תרבות עולמית . ( world culture ) השיח התאורטי והמחקרי על חברה עולמית נוטה לראות את מגמת ההאחדה ואת מגמת ההדגשה של ייחודיות כשני היבט...
אל הספר