כפי שכבר ראינו בפרק קודם , העשייה התרבותית והאמנותית בעידן המודרני מאופיינת בתהליך של שינוי וחדשנות תמידיים , תהליך שמבקר האמנות האמריקני הרולד רוזנברג כינה בשם " המסורת של החדש" the tradition of ) . ( the new ; Rosenberg 1959 מסורת זו בולטת במיוחד באמנויות הפלסטיות , שם היא מתגלה כרצף היסטורי של זרמים ושל סגנונות שונים : אימפרסיוניזם , קוביזם , אקספרסיוניזם , דאדא , סוריאליזם , אמנות מופשטת ועוד . יתרה מזאת , האופן שבו החליפו הזרמים והסגנונות הללו האחד את האחר במהלך המאות התשע עשרה והעשרים נשא לרוב אופי של מרד החדש בקודמו . גם בתחום הספרות והשירה אפשר לאתר רצף של " מהפכות , " גם אם פחות עצימות , בזרמים ובאמצעים סגנוניים , שהמפורסמת שבהן היא אולי הופעת המודרניזם הספרותי במחצית הראשונה של המאה העשרים , המזוהה עם סופרים כמו ג'יימס ג'ויס , וירג'יניה וולף , פרנץ קפקא , ויליאם פוקנר ואחרים , שקראו תיגר על מסורת כתיבת הרומנים במתכונת של סיפור עלילה כרונולוגי פשוט והחליפוה בטכניקת " זרם התודעה , " שאחד ממאפייניה הוא קיטוע זמני עלילה . בשיח הפנימי של האמנויות , דהיינו – השיח במסגרת אמות המידה ...
אל הספר