דרך ארוכה עשתה העמדה הנאו מרקסיסטית מהפסימיזם הגורף של אסכולת פרנקפורט ועד לאיתור הגורף של ביקורתיות ושל חתרנות בהיבטים רבים , מגוונים ויומיומיים של התרבות הפופולרית . אולם הכוח , התחכום והשכלול של תעשיית התרבות והאמנות במודרניות המאוחרת מציבים בפני עמדה זו בעיה קשה , שכן תהליכי ההטמעה של המוצרים ושל הביטויים הביקורתיים והחתרניים חורצים את גורלם מראש להיות מנוטרלים מכוחם המתנגד . ומשנוטרלו הביקורתיות והחתרנות הן נהיו בעצמן ל"פלח שוק" של תעשיית התרבות והאמנות . הן נעשו למין נוסחה המשווקת מראש כמוצר תרבותי מתנגד . מיותר לציין , שבמצב כזה האותנטיות של ההתנגדות מפוקפקת . מצב זה מחזיר את הדיון לנקודת המוצא , לעמדתם של הורקהיימר ואדורנו כלפי תעשיית התרבות , המכפיפה כל עשייה אמנותית ותרבותית לצרכיה . במילים אחרות , גם כאשר העמדה הנאו מרקסיסטית עומדת על כך שביקורתיות עדיין קיימת , המציאות התרבותית מובילה אותה למעין דיון מעגלי כמעט חסר מוצא . כיוון אפשרי לחילוץ הדיון והמחקר ממעגליות זו אפשר למצוא בעבודתה של אווה אילוז . מחקריה על התרבות הפופולרית מראים כיצד שולטים מנגנוני תעשיות התרבות הקפיטליס...
אל הספר