במהלך שנות השמונים והתשעים הורחבה ושוכללה הגישה הנאו גראמשיאנית לחקר תרבות לסוגיות ולתחומים נוספים . חוקרים יישמו את התפיסה האופטימית ביסודה בדבר היכולת של קבוצות ושל יחידים במיקומים חברתיים לא דומיננטיים ליצור לעצמם מסגרות תוכן ומשמעות שיש בהן אמירה ביקורתית ואף חתרנית בתחומים מגוונים . גם הבסיס התאורטי של הדיון הורחב עם גילוי מושגים שפיתחו הוגים שונים . ההרחבה המחקרית והתאורטית של עקרון " התרבות כחתרנות" התנהלה בשני אפיקים עיקריים . ראשית , ישויות קולקטיביות שונות והעשייה התרבותית הטיפוסית להן צוינו כמוקדי ביקורתיות ונוגדנות כלפי התרבות הדומיננטית המתייגת אותן כשונות וכאחרות , ושנית , היבטים של תוכן ושל צריכה בתרבות הפופולרית שיש בהם ממד של הנאה קיצונית נתפסו כביטויים מובלעים של אמירה ביקורתית . באפיק הראשון , מושג מפתח לדיון בעשייה התרבותית של ישויות קולקטיביות כעשייה חתרנית הוא אחרות . ( otherness ) מושג זה נעשה למסמן של כל זהות קולקטיבית המתויגת – ולעתים אף חשה עצמה – כאחרת וכשונה בכל הנוגע לאידאולוגיה הדומיננטית או לתרבות ההגמונית . התחזקותה של התנועה הפמיניסטית בשנות השבעים והשמ...
אל הספר