מסוף המאה ה 19 אנו עדים לשני ציוני דרך משמעותיים ביחס לחקר שפה המציינים את תחילתה של הבלשנות המודרנית . הראשון , המזוהה בעיקר עם אסכולת פראג ששיא פעילותה בתחילת המאה ה , 20 הסיט את תשומת הלב מההתייחסות ההיסטורית והפוסקנית לשפה להתמקדות ב " מחקר סינכרוני " העוסק בשפה בנקודת זמן מסוימת ( להבדיל מהמחקר הדיאכרוני המאפיין את הבלשנות המסורתית ) . ולהבדיל מהגישה הפוסקנית המאפיינת את הבלשנות המסורתית , הגישה החדשה לחקר השפה היא תיאורית , כלומר כזו המתמקדת במרכיבי השפה ובמבנים הלשוניים שלה . סוג מחקר זה מכונה באופן כללי בלשנות מבנית ( , ( Structural Linguistics ובין חוקריו הבולטים ניתן למנות את לאונרד בלומפילד ( , ( Leonard Bloomfield פרדינן דה סוסיר ( Ferdinand de , ( Saussure רומן יקובסון ( , ( Roman Jakobson אוטו יספרסן ( Otto Jespersen ) ואדוארד ספיר ( . ( Edward Sapir בתחילת המאה ה , 20 במקביל להתפתחותה של הבלשנות המבנית , חל מפנה נוסף בחקר השפה . תשומת הלב של הבלשנים הופנתה לעובדה שהיכולת הלשונית ( linguistic competence ) היא יכולת המיוחדת לבני אדם בלבד , והיא משותפת לכל בני המין האנוש...
אל הספר