פסק דין עיריית בת ים מעלה את הצורך לדון בגובה ההכנסה שאותה יש לזקוף לעובד בגין קבלת טובת ההנאה , במיוחד במקרים שבהם העלות למעביד היא שולית או אפסית . בפסק דין דן קבע בית המשפט כי את הכנסתו קיבל העובד , אם בכלל , שעה שקיבל את המצרך , ושוויו אינו תלוי בערך המצרך כמצרך משומש ( וזאת ביחס לטענה כי הנאת העובד הינה בגובה בו יכול העובד למכור את המצרך לאחר שקיבל אותו ) כי שוויו של מצרך ומחירו בשוק לא תמיד זהים . לא ניתן בהכרח לומר כי ירידת השווי כמוה כירידת המחיר לאחר שכבר קיבל את המוצר . לכן , קובע בית המשפט כי ההכנסה שאותה יש לזקוף לעובדים תהא בגובה עלות הביגוד למעביד ובלשון בית המשפט " אותו סכום שהמצרך עלה למערערת . " בפסק דין עיריית בת ים לא ניתן היה לקבוע האם נשא המעביד בעלות ( כפי שנדון לעיל ) ובית המשפט קובע כי אין חשיבות לכך שחיוב העובדים יהא על פי שווי השוק של ההטבה , קרי , מרכיב החיסכון מנקודת המבט של העובדים . לכאורה יש סתירה בין פסקי הדין אך לא כך הדבר . במקרה דן המחיר ששילמה המערערת הוא ככל הנראה גם שווי השוק , ולכן לא דקדק בית המשפט במינוח . במקרה עיריית בת ים , העירייה הינה " היצ...
אל הספר