ההכרה בזכות האדם האוניברסלית לביטחון סוציאלי מחייבת לעגנה כזכות יסוד במשפט הישראלי . יתרה מזו , זכות היסוד שתעוגן במשפט הישראלי צריכה לעמוד בדרישות אמנת ארגון העבודה הבין לאומי בדבר ביטחון סוציאלי ( רמות בסיסיות , ( משנת 1952 ( מספר , ( 102 המכתיבה את ליבת זכות האדם . במסגרתה נקבעו תשעה ענפי ביטוח סוציאלי בסיסיים המזכים מכוחם בעניינים האלה : א ) טיפול רפואי ; ב ) דמי מחלה ; ג ) דמי אבטלה ; ד ) קצבת זקנה ; ה ) קצבת פגיעה בעבודה ; ו ) קצבת משפחה ; ז ) קצבת לידה ; ח ) קצבת נכות ; ט ) קצבת שאירים . למדינה המאשררת את האמנה די בכך שהיא תבטיח שלושה ענפי ביטחון סוציאלי מתשעת הענפים הבסיסיים , ובלבד שבין השלושה ייכלל אחד מהענפים האלה : ביטוח אבטלה , פגיעה בעבודה , זקנה , נכות או שאירים . בפרק זה נדון במעמדה של זכות האדם האוניברסלית לביטחון סוציאלי במשפט הישראלי . בהקשר זה תיבדקנה שתי שאלות : ראשית , עד כמה מוסדרת הזכות לביטחון סוציאלי במשפט הישראלי כזכות יסוד חוקית , ומה משמעותה של זכות זו . שנית , האם הזכות לביטחון סוציאלי נהנית גם ממעמד של זכות יסוד חוקתית . סעיף 2 בפרק זה מתמקד בפריסת מפת הב...
אל הספר