מבוא ההפרטה מוצגת כתרופת–פלא לכל תחלואיה של מדינת הרווחה , כאילו היתה סם–פלאים ותיק שטרם הוכחה תועלתו . וכמו אותה תרופת–פלא , שמאחוריה עומד הכוח הפוליטי האדיר של חברת תרופות בינלאומית , ההפרטה שומרת על מקומה הגבוה ברשימת התרופות הגלובליות , למרות התוצאות המפוקפקות שהתקבלו אחרי שנים של בדיקה קלינית קפדנית . בשנים הראשונות המליצו על ההפרטה לאור יעילותה הגדולה יותר כביכול בהשוואה למגזר הציבורי ; לעתים קרובות נכללו הטיעונים האידיאולוגיים בבסיס הוויכוח הפוזיטיביסטי הנומינלי על הספקת שירות איכותי בעלות הנמוכה ביותר . אולם לאחרונה שינתה ההחדרה של תרופות המגזר הפרטי לתחלואי מדינת הרווחה את טעמה . האידיאולוגיה עברה לקדמת הבמה , החיפוש הנומינלי אחר שוויון ננטש באופן פורמלי ועמדתה של ההפרטה היא עתה נורמטיבית בגלוי ומבוססת על אי–קבלה בסיסית של מבני המדינה ושל הספקת שירותים במסגרת כלכלת שוק . מאמר זה בוחן את המפנה הזה . הוא פותח בהגדרה , עובר לסקירת הטיעונים שמסביב להפרטה ומתמקד בסוגיות האידיאולוגיות המעניינות יותר ; הוא בוחן צורות של הפרטה , תוך הצבעה על כך , שהתהליך עשוי להתרחש הן בצד הביקוש והן ...
אל הספר