איטליה היתה נחשלת ברוב הפרמטרים . התמזל מזלה והיא התברכה בשורה ארוכה של משכילים אשר העלו אותה על מפת ההיסטוריה והחזירוע טרה ליושנה , לפחות בתחומי הרוח והתרבות . מפותח במיוחד היה המחקר ההיסטורי , ועל כך על איטליה להודות לויקו , מורטורי וג'אנונה מהמאה . ה-18 נכון הוא , כי הנאורות האיטלקית היתה התשובה של האינטלקטואלים שלה לבעיות החברתיות והמדיניות הרבות , אך אי אפשר לזהותה כתנועה אינטלקטואלית של ביקורת חריפה ושל חתירה לחופש ולתבונה כפי שהיתה בצרפת . ההבדל המהותי הזה נעוץ בביזור האיטלקי מול המרכוז הצרפתי . נכון כי מנפולי בא " אחד המוחות ההיסטוריים הגדולים שקמו לאנושות , " כפי שהביוגרף אדמס הגדיר את ויקו , " אך הוא היה רומנטי יותר מדי ונאור פחות מדי לטעמם של הצרפתים שכלל זכו לשמוע אודותיו" . במידה רבה דמתה איטליה יותר לספרד ולגרמניה . בשלוש האומות האלו החלה הנאורות כתוצאה מהתפוררותה של אימפריה . ההבדל הוא שבאיטליה עסקו יותר בקשר עם הכנסייה . נוצר מעין גיבליניזם חדש סביב אישים כמו ג'אנונה , מורטורי ושריו של ויטוריו אמדאו ה-2 מפיימונט . משנת 1650 ואילך חלה באיטליה מעין אירופאיזציה . היה זה עק...
אל הספר