כתיבה היא אחת המיומנויות החשובות המאפשרות לאדם לתפקד בחברה מודרנית . זוהי דרך המאפשרת לו לחשוב ולהתפתח . השתלטות המחשבים ומעבדי התמלילים לסוגיהם על מערכת התקשורת הבין-אישית יצרה מציאות אחרת מזו שהכירו הורינו . היום הנוער מבלה שעות בפייסבוק , מתקשר בקודים מיוחדים במסרונים ומוצא דרכים שונות להעביר מסרים גם בלי נייר ועיפרון . אין ספק שלתקשורת ולחשיבה באמצעות כתיבה מקום מרכזי , אך האם היא חייבת להיות באמצעים מוטוריים ? אולי כפי שעברנו משעון חול לשעון דיגיטלי , אנו מתעתדים לא לכתוב כלל עם נייר ועיפרון , ואז אין צורך לדון בקשיי הכתיבה המוטוריים של כותבים בגילים שונים ? למרות הגישות החדשניות והרוחות החדשות המנשבות בשדה התקשורת האינטרנטית , עדיין נדרשת כתיבה ידנית מתלמידי בית-הספר של המאה העשרים ואחת . בפרק זה לא נעסוק בחשיבות הכתיבה שאין עוררין עליה , אלא רק בהיבט הטכני המוטורי שלה . אין זה פרק שכתבו מרפאים בעיסוק שזו עיקר התמחותם , אלא אנשי חינוך העוסקים בתלאות הכתיבה ובצער הכתיבה של ילדים רבים . כתיבה ידנית אינה דבר של מה בכך בעבור תלמידים מתקשים . פישר-אילוביץ ' ועמיתותיה ( 2003 ) מציינות ...
אל הספר