מסורת ישראל מתארת את רחל אמנו כשותפה לתהליך הגאולה , ובמידה ניכרת – כמחוללתו . יסודותיה של מסורת זו בפשוטם של כתובים – בירמיהו לא 14-16 ובפרשנות מדרשית ושל ימי הביניים ( השואבת כוחה מפרשנות המדרש , ( לבראשית מח . 7 עניינו של פרק זה בתיאור מקומה של רחל אמנו בתהליך הגאולה , כפי שהוא מתגלה ברבדים גלויים וסמויים של כתובי מקרא – מחד גיסא , ובתיאור זיקתו לשש יצירות פואטיות – מאידך גיסא . ארבע מהן – "מאמע רוחעל " מאת משה צבי וינטרוב , " מאמע רחל " מאת אייבי רוטנברג , " מנעי קולך מבכי " מאת עידן רייכל , ו " רחל "' מאת מאיר אריאל – נחשבות כעממיות , קליטות , ובהירות . שתי הראשונות מבין הארבע נכתבו והולחנו על-ידי יוצרים מקיימי מצוות . שתי האחרונות נכתבו והוחלנו על- ידי יוצרים בעלי זהות דתית ואמנותית שונה . שתי היצירות הנוספות – " מאמע רוחעל " מאת יהושע דולב ו " שיר אמנו רחל " מאת אורי צבי גרינברג – מורכבות יותר , בשל שייכותן לעולם הספרות היפה – חוויתית , תימטית ואסתטית כאחד . ההטרוגניות של היוצרים ושל סוגות היצירות אינה מקרית אלא מגמתית , שכן היא מבקשת לבדוק מה מקום הדמות בתודעה הספרותית והעממית ...
אל הספר