השיקום החינוכי התנהל בראשיתו בצורה כאוטית , ורק משנת , 2010 לאחר פרסום הדו " ח הסופי של ועדת-החקירה – החל משרד-החינוך לתאם ולתעל את התקציבים ליעדים באופן אפקטיבי . בשנים הראשונות לאחר הפינוי , לא נערכו תכניות פדגוגיות ושיקומיות גמישות רב-שנתיות , כפי שהיה ראוי לעשות – כדי להשיג את יעדי השיקום , מכיוון שלא היה מסד של תקציב רב-שנתי לביצוען . נוצר מצב שבסמוך לפינוי , בזמן שהיה צורך בטיפול חינוכי ושיקומי אינטנסיבי , נהגו הרשויות בצמצום תקציבי . כחמש שנים לאחר הפינוי – " נהפך הגלגל " והוזרמו תקציבים רבים לטיפול בילדי העקורים , אולם אליה וקוץ בה , שכן התקציבים המרובים יכולים לקדם את השיקום החינוכי עד לנקודה מסוימת , אך אחריה התוספת התקציבית היא בזבוז משאבים , שנהוג לכנותו : . " more of the same " עדיפה הייתה התנהלות שונה : פריסת תקציבית רב-שנתית , שהייתה מאפשרת לבנות תכניות מדורגות וגמישות לשיקומם של התלמידים העקורים . ההתנהלות , כפי שהתבצעה בפועל , יצרה מצב , שהתלמידים , שהיו בכיתות הגבוהות של בית-הספר התיכון סמוך לפינוי – איבדו הזדמנות לשיקום פדגוגי ונפשי מיטבי .
אל הספר