הטראומה הקשה , שחוו הילדים ובני-הנוער , המפונים מחבל-עזה , שאופיינו בתסמיני-התנהגויות משבריות עד כדי תופעות אבדניות , הייתה חייבת לקבל מענה טיפולי מקצועי רב-תחומי . אולם , כאמור , חוסר-שיתוף-הפעולה של המתיישבים וילדיהם עם הגורמים הטיפוליים , טרם ההתנתקות , והיערכותם הכושלת של המערכות הממסדיות ל " יום שאחרי " – הותירו את הילדים ובני-הנוער ללא מענה מערכתי מאורגן ומקיף בהתאם לגודל הבעיות . לפיכך , אפיק התרפיה הזמין ל " פירוק המתח והזעם " היה אלטרנטיבי , שכן הוא לא היה כרוך במגע עם הרשויות , שנתפסו " כמקור הבעיה . " כבר בשלב שקדם לפינוי – החלו להיווצר קבוצות ומערכים של אנשי-מקצוע ומתנדבים מכל הארץ , בתחומי-הרווחה והחינוך , המזוהה עם הציבור המפונה , שהתגייסו לסייע . פעילותם נעשתה בחשאי , שכן " רשמית – באופן פומבי " סירבו המתנחלים , כאמור , לשתף פעולה כמנוף-לחץ נגד תכנית-ההתנתקות . הקבוצה מנתה כמאה עובדים סוציאליים , יועצים חינוכיים , פסיכולוגים ורבנים . קבוצה זו יצרה את המסד למעורבות אנשי-מקצוע , המתנדבים בטיפול במתנחלים גם לאחר הפינוי . הסיוע העיקרי בשנים הראשונות לאחר הפינוי – הגיע מהתארג...
אל הספר