חלק ניכר מבני-הנוער , שסיימו את לימודיהם במסגרת בתי-הספר התיכוניים , בני – 18-20 לא המשיכו ב " דרך הסלולה " של שילוב בישיבות-ההסדר ובמכינות הצבאיות , כפי שנהגו לפני הפינוי , עקב השבר האמוני . בקבוצה זו , של בני-הנוער , אובחנו תסמיני-דחק מרובים , והם היו קבוצת-סיכון ברמה גבוהה – בדומה לתלמידי חטיבות הביניים , אשר , כאמור , היו קבוצת-הסיכון המובהקת הנוספת . בתקופת שהייתם של בני-הנוער העקורים במלונות ובמגורים הארעיים הם הרבו במפגשים עם נוער עירוניים ונחשפו לתרבות של שעמום ולאווירה מתירנית , שלא הורגלו אליה בעבר . התפתחה בקרבם הרגשה של ריקנות , תסכול , שבירת-ערכים אמוניים ונטייה לזלזל בעקרונות החינוכיים , שהיוו את המסד לחיי-היומיום שלהם לפני הפינוי . מסגרות-חייהם המוכרות התערערו : חלקם לא קיים את מצוות-התפילה ; רבים לא השתתפו בתפילה בציבור ; לרבים אבדה אמונת-חכמים ; בקרב רוב בני-הנוער שרר אי-אמון בערכים דמוקרטיים וזלזול בפוליטיקאים וברשויות-המדינה . מעל לכל , עמדו בני- . 32 ט ' הרשושנים-ברייטברט , אמונה דתית ומשמעות כקשורים להסתגלות לאירועי חיים לוחצים : מקרה הפינוי הכפוי מגוש קטיף , עבודת...
אל הספר