תקופה זו הייתה מעין המשכיות לקודמתה מבחינת הימצאותם של תסמיני-דחק וטראומה אצל התלמידים המפונים . שינוי מרכזי בתקופה זו הוא השיפור בשיתוף-הפעולה בין המפונים לנציגי המדינה . דרכי הפעולה המרכזיות של המדינה , בשלב זה , היו הקצאת תקציב מדי שנה בשנה לטיפול בתלמידים . התקציב נבנה על-פי הצרכים בשטח וללא מדיניות והיערכות ארוכת-טווח . המענה הרגשי המשיך לפעול בתקציב מתכנס מדי שנה בשנה – ללא יצירת תכנית-אב לטווח של שנים אחדות . המענה הלימודי ניתן לחלק מבתי-הספר של העקורים , בעיקר על-ידי תוספת-שעות תגבור . ההקלות בבגרויות , עניין שנדון בו בפרק ו ' – ניתנו במשך שלוש שנים מהפינוי , אולם הכשלים היו מרובים : לא היה מערך של מידע ומעקב מסודרים ומוקפדים ; לא גובשה מדיניות ברורה ; מערכת-הנהלים ביחס לזכאויות להתאמת בחינות הבגרות לתלמידים העקורים הייתה עמומה , ולפיכך רק חלק ממוסדות-החינוך יכלו להסתייע בו . גם בשלב זה לא הצליח משרד-החינוך להתמודד ביעילות עם תסמיני-הטראומה , כשם שלא פתר את הבעיות החינוכיות והלימודיות של חלק ניכר מהתלמידים המפונים . לפיכך פערי הלימוד התרחבו , והרמה הלימודית המשיכה לרדת .
אל הספר