שאלי שרופה באש

הרופא הראשי שלנו , ד"ר ל [ אופר , [ ניגש אלי , שבר חלק מהגבס – כדי לאפשר לי ללכת . נשען על אחת האחיות התחלתי ללכת , הכאבים היו איומים , אך לא הייתה בררה . אנשי האספסוף הובאו על ידי הלגיון והוכרחו לשאת אלונקות . בין הלהבות צעדנו . מימין – בערה העיר העתיקה בזוהר אדום של חורבן , בתי כנסיות פוצצו , ומשמאל נראה שער ציון , ועל ידו מצטופפים אנשי האספסוף , כשהם מקיפים את התושבים , שחיכו לאור השחר – כדי לצאת העירה . צעדנו מדדים על רגלינו הצולעות כשאנו כמעט עירומים . בדרך בריחתנו נגלה לעיננו המראה נורא ההוד של העיר הבוערת בלהבות של חורבן . עלו באש בתי הכנסת העתיקים של העיר , בתי המדרש על ספריותיהם החשובות . הכול הושמד בזעם אויב ברברי ופרוע , שלא חמל על דבר ביום אפו . המחזה היה נהדר הוד באימתו , על טבעי , עוצר נשימה . ירושלים בלהבות להבות חורבן , להבות ראשית צמיחת קרן הגאולה . באותה שעה , שגררנו את רגלינו על הגבעה שבין הר הבית להר ציון , ניצב מול עינינו ועלה בזיכרוננו , חורבן אחר , חורבן שאירע לפני אלף ושמונה מאות שנה בערך , חורבן הבית . היה בלהבות , שאפפו את הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים...  אל הספר