העברית השאילה ללשונות זרות ובפרט לאותן הלשונות שדוברו בארץ–ישראל מילים ומונחים מתחום עבודת האלוהים , והריהן מילות–תרבות , כלומר מושגים חדשים שנכנסו לשימוש בלשון השואלת בלוויית שמותיהם המקוריים . מילות–תרבות אלו נשאלו מן העברית הן כצורתן ( תעתיק : ( תבל , צבאות , אמן הן בהתאמה דקדוקית מסוימת : סטנא , גאל ( א ) קמה , כפורתא , ואף עלה / עלוה , או ארורתא , שהשורש והצורה מעידים על מקורן . אך מלבד הקשר התרבותי המובהק הזה שבין העברית ללשון שדחקה את רגליה , הארמית , טבעי הדבר שלשון המקור תתן את אותותיה ברב או במעט בלשון התרגום , אף אם אין זו שפה שמית , כדברי עמנואל טוב על תרגום השבעים : " אוצר המילים והתחביר של תה"ש נבדלים במידה ניכרת מן היוונית שדוברה בזמנם של המתרגמים . אפשר להראות כיצד נוצר אופיה המיוחד של לשון התרגום מתוך אופיה המיוחד של טכניקת התרגום . " ייחוד זה ניכר בשימוש באקוויוולנטים קבועים של מילים , שורשים , ומבנים תחביריים , שימוש שתרם להבראיזמים במישור הפנים–יווני . על אחת כמה וכמה ניכרת השפעת המקור העברי על התרגומים הארמיים אשר לשונם קרובה בלאו הכי קרבה גדולה אל העברית . בכל התר...
אל הספר