בפיוט בכתב יד של הרב ידידיה מונסונייגו " צדקת אשת חיל זכרו , " המסמך הספרותי הראשון שנכתב על סול חשואל לרגל יום השלושים למותה , מופיעה עריפת ראשה באופן מפורט ומוחשי למדיי . הזעם על המוסלמים שגזרו את דינה למוות גובר על מידת ההצנע לכת כלפי עלמה יהודייה שמתה על קידוש השם וגופה בותר לשניים . אמנם גם שמואל אלבאז בפיוטו " שמך יה קדשה" מתאר את מסכת העינויים בבית הסוהר , אך הוא נמנע מלתאר את סימני העינויים על גופה כמו את מעשה העריפה שתואר במלוא המוחשיות בידי מונסונייגו . באותה דרך נוקטים ברדוגו , חלואה , אביחצירא ומחברי הקצות יוסף אלבאז ומשה בן סעדון . אפשר לומר שהכתיבה היהודית בכללותה לא הצליחה ליצור רטוריקה ושיח ייחודיים כדי להעניק ממשות ונוכחות לסבל הגוף של הקדושה המעונה בחייה , וכן לתלאות הגוף לאחר מותה . היעדר רטוריקה ושיח תואמים מתחבר היטב לצפנים התרבותיים המחייבים יחס של כבוד ושל הצנע לכת כלפי גוף המת בכלל וכלפי גופה של אישה שמתה על קידוש השם בפרט . גישה זאת בולטת בשונותה מגישת הנצרות לגוף הקדוש ולגוף הקדושה . גישת הנצרות באה לידי ביטוי באופן בולט באמנות מתקופת הברוק , דוגמת הפסל של בר...
אל הספר