האסלאם אינו מעודד מות קדושים על ענייני אמונתו . אם מוסלמי נתקל ברדיפת דת , הוא רשאי לקיים את עקרון ה"תקיה , " כלומר רפיון כלשהו כדי לחיות כאנוס עד יעבור זעם . הצעותיהם של רמב"ם ב"איגרת השמד" ואביו ב"איגרת הנחמה" חושפות דמיון בין עמדותיהם לעמדות האסלאם . ראוי להזכיר שהאסלאם לא כונן ספרות מרטירולוגית רחבה באותה מידה שהתופעה ידועה בנצרות במאות הראשונות לספירה . האסלאם לא היה מעוניין שבגללו ייווצרו מרטירים מדתות אחרות , מציאות העלולה לפגוע ביוקרתו בשל המורשת והפולחן המתפתחים מסביב לזכר המרטיר וקברו . המקרה של סול הוכיח שקיים יסוד לחשש זה . הכתבים היהודיים הוקיעו את השופטים , את האסלאם ואת סולטן מרוקו הנושא בתואר " נסיך המאמינים . " קרוב לוודאי שבעת מתן גזר הדין לא צפה בית המשפט בפאס את הבאות , שסול תהפוך לקדושה מעונה שדרכה אפשר לנגח את האסלאם על כל מוסדותיו המקודשים . באשר למרוקו של המאה התשע עשרה , חשוב לציין שלא הייתה כל מגמה מצד חצר המלוכה ומצד הרשויות המוסלמיות לאנוס יהודי להמיר את דתו , אבל לגורמים אלה היה חשוב מאוד לערוב לכך שאיש המוכר לכל הדעות כמוסלמי ייקבר בתור שכזה , על ההוראות ו...
אל הספר