בקינה על המת בעולם הקדום , במיוחד בספרות המסופוטמית , נפוץ קול המת המבכה את מותו והמטיח דברים באלי השאול , דוגמת האישה שמתה בלידתה ומגוללת את סיפורה הטרגי בפני גבירת האלים , " אם היולדות , " שלא שעתה לתפילתה ולא הצילה אותה בשעת הלידה . התופעה הזאת הפכה עיקרון מעצב בכתיבה האלגית של תרבויות המזרח הקדום , ולאחר מכן גם בכתיבה האלגית של התרבות העברית , עבור דרך שירת ימי הביניים בספרד ועד הדורות האחרונים ב"שמחת עניים" של נתן אלתרמן . זאת האחרונה נסבה סביב התמה של קול המת הבוקע מהשאול ומטריד את מנוחת אהוביו . מסורת הקינה על בת שנפטרה בנעוריה מצאה נתיבים לסיפור התנ"כי על יפתח , שהקדיש את בתו שתהיה פרושה כל ימיה כדי לקיים את נדרו . בנות ישראל בתקופת השופטים קוננו על העוול שעשה לה אביה : " והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל . מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי" ( שופטים יא , לט . ( –מ על כן , בהקשר של קינה על בת שמתה בנעוריה לפני שנכנסה לחופתה , יכלה שירת ספרד לשאוב השראה מסיפורה של בת יפתח , הבנוי על מורשת התרבויות הפגניות , כדי לעסוק באב המחליט לנטוש את בתו – מעשה ההופך לאחר מכן ל...
אל הספר