דיון באיכויות הקצות שחוברו על סול מחייב דיון מקדים באיכויות הקצידה , הנבדלת מהקצא . הקצידה היא צורה ספרותית שהייתה נפוצה במשך מאות שנים אצל יוצרים יהודים שחיו בסביבה תרבותית ערבית ומוסלמית . השורש קצ"ד בערבית קלסית משמעו לעשות צעד בכיוון מישהו או משהו , או להקצות חלק מדבר או ממקום למטרה מסוימת . במשמעות רחבה יותר מצביע הפועל על מעשה שבמחשבה תחילה , פעולה שבצדה כוונה ותכנון . באשר לשם העצם " קצידה , " הוא מורה בתקופה הג'אהלית על פואמה המכוונת להעתיר שבחים על שבטו של המשורר ולהוקיע את השבטים היריבים . מאוחר יותר שימשה הקצידה מסגרת לקינה על מות אדם אהוב או נערץ . הקצידה הג'אהלית כוללת שלוש יחידות בעלות אורך משתנה : א . פרולוג ( פתיחה ) שבו מתבונן המשורר בעצבות על מאהל אהובתו , הרחוקה ממנו באותה העת . הוא מתאר את קסמיה של האישה ובו בזמן מוותר על הרדיפה אחריה . ב . ביחידה השנייה מתואר המסע לקראת נמען השיר ( כנאמר , השורש קצ"ד בערבית משמעו "לפנות אל , " "לנטות אל . ( " ג . ביחידה השלישית מופיעה התמה המרכזית – קשירת כתרים לשבט או לאדוניו ופטרונו של המשורר , או הוקעה חריפה של אדם שהוא יריבו . ...
אל הספר