כמו שראינו בפרקים הקודמים , המחברים הקומראנים נדרשים לתורה , מפרשים אותה ויוצרים הלכה . מהספרות הקומראנית וממקורות אחרים אנחנו יודעים שפעילות פרשנית חקיקתית כלשהי התנהלה גם בקרב קבוצות אחרות בתקופת בית שני . השאלה שאנו מעוניינים לברר בפרק הזה היא כיצד הצדיקו האנשים הללו את פעילותם . כיוון שמדובר בציוויים שניתנו מפי האל היו יוצרי ההלכה צריכים לספק הסבר שיבסס את זכותם לפרש את דבריו . היה עליהם לבאר לעצמם ולקהלם מי מינה אותם להיות דובריו של אלוהים וכיצד הם באמת יודעים מה רצונו . יוצרי ההלכה בימי הבית השני לא פעלו בחלל ריק . לאמתו של דבר כבר התורה עצמה מטפלת בשאלת האישים והמוסדות המוסמכים לדבר בשמו של האל או לפרש את דבריו . בימי משה היתה הסמכות נתונה בידיו להביא את דבר ה' ולשפוט את העם ( שמות יח , יט , ( –כ עם זאת על פי עצתו של יתרו משה בוחר מן העם ' אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע' ומאציל להם מקצת סמכויות השיפוט ( שמות יח , כא . ( המקרא נדרש לימים שאחרי משה ומניח שיקומו נביאים שאמורים להביא את דבר האל ומזהיר מנביאי שקר ( דברים יג , . ( ב–ו בכמה מקומות מוזכרים גם האורים והתומים שבה...
אל הספר