רוב החומר ההלכתי בקומראן נכתב אפוא באופן שאינו פרשנות מפורשת . עם זאת , לאור ידיעותינו על הפרקטיקות הפרשניות של הכותבים הקומראנים כמו שהראינו בחלק הראשון של הפרק הזה , מן הראוי לייחד מאמץ ולחלץ את המהלכים הפרשניים של המחברים הללו גם בחיבורים שאינם מציגים את עצמם כפירוש . בפרק הקודם סקרנו את שני הסגנונות העיקריים של כתיבת הלכה בקומראן : סגנון ההלכות האבסטרקטיות , שמאפיין חלקים נרחבים ממגילת ברית דמשק , וסגנון המקרא המשוכתב , שמאפיין בראש ובראשונה את מגילת המקדש . בשני הסגנונות , אבל בעיקר בסגנון המקרא המשוכתב , הפרקטיקה הפרשנית כמעט זהה לסוגה הספרותית ואת זו כבר תיארנו שם . משה ברנשטיין מנה כמה מן הדרכים שבהן המשכתב מבצע את פעולותיו הפרשניות : הוא בוחר את החומר שהוא מעוניין לשכתב , מארגן אותו מחדש , משמיט ומוסיף וכמובן משנה ומחליף מילים אלו באחרות . על כך צריך להוסיף את הפרקטיקה העיקרית הננקטת במגילת המקדש בעניינים הלכתיים והיא איסוף החומר בנושא מסוים מכל היקרויותיו בפרשיות התורה לכדי יחידה טקסטואלית אחת , ובתוך כך יישוב והחלקה של הסתירות וההבדלים בין המקומות השונים . דוגמאות לפעילות הז...
אל הספר