הכעס נבנה שוב ושוב בעקבות העובדה שעל המספרת מונחתות הוראות מלמעלה של משרד החינוך והממונים עליה במכללה , והוא מתבטא גם כמחאה על הכפייה מלמעלה , שנוגדת את ההיסטוריה של הפרקטיקה שנבנתה הן באופן אישי-מקצועי של המספרת והן באופן קבוצתי בידי הצוות כולו . המספרת חוזרת על הרגשה של אי-בהירות ואי-הבנה של האירועים שהיא חווה . אף על פי שהיא מבקרת את ההתרחשויות במכללה , אין היא מנסה להבין מה שקורה ולנמק אותו . יש בריאיון תנועה מתמדת שנגזרת מתוך מה שאומרים לה לעשות . " אוקיי , זה הגיע לשנתון שלי , כשאני מדריכה בשנתון . להגיד שהבנתי ? מה ? לא הבנתי , אבל אמרתי אוקיי , צריך אז צריך . אני ילדה טובה , עושה מה שאומרים לה , והתחלתי לראות איך אני מתנהגת בתוך הדבר הזה . " מדברים אלה עולה , שהאני המקצועי של המספרת ממוצב בתוך הקשר מכללתי , בקרב קבוצת מדריכות של השנתון בתכנית שהיא מלמדת בה , ואיננו מתייחס במבט-על לתמורות שעוברת המכללה . היא ממצבת עצמה לנוכח המקצוע באופן ברור ונוח שוב ושוב כחלק מהצוות בגוף רבים , מה שמעיד על שותפות לצרה ולבעיה " ) אמרו לנו , " " שברנו את הראש , " " לא הבנו מה רוצים מחיינו ( " ול...
אל הספר