המורות חשות בדידות גדולה בתוך בית הספר , איש איש לנפשו . המנהלים מקרבים אליהם מורות מסוימות הנתפסות כ"מלקקות" ומנדים מורות אחרות , ה"מורחקות . " כרמל מתארת את הרגשתה אצל המנהלת הנוכחית בהשוואה לאווירה הטובה אצל המנהל הקודם : המורות מדוכאות מאוד , מצב מחפיר . אין בכלל אווירה של חדר מורים . כאילו אין שום דבר . כל מה שבנינו - היה צוות , היו מסיבות משותפות , טיולים - אין שום דבר כזה בכלל , כל אחת לעצמה . גם עמית תולה את האווירה החברתית במנהל : אני חושבת שבבית הספר בכלל , בגלל שההנהלה לא הייתה חזקה , אף אחד לא הרגיש את הביחד . אף אחד לא הרגיש את העבודה המשותפת . זה מאוד היה חסר לי . עמית תולה את האשמה בחולשת המנהל , אך אינה מייחסת לו כוונות זדוניות . אולם למורות אחרות ברור כי תחושת הבדידות והניכור בצוות היא תולדה של התנהגות המנהלת . איריס אומרת בכעס : " יש מורות שמלקקות ומקבלות … אני לא מהסוג הזה . אני לא באה ללקק לאף אחד . " טלי תולה בצורה גלויה את אווירת הצביעות והרכילות בקרב המורים בהתנהגות המנהלת : מאוד קשה לי עם אנשים שהם צבועים . והמנהלת הזאת מאוד צבועה , לטעמי . ובהתאם לזה כל שאר המו...
אל הספר