לפני שאספר את שגיליתי במחקר , אני רוצה לספר על כתבה שקראתי . יום שישי רגוע , שעות אחר הצהריים . ממוסף השבת נשקפת אליי תמונתה של אישה יפהפייה הרה , טל גורדון , זמרת מפורסמת . אף שבדרך כלל איני מתעניינת בכתבות דיוקן על זמרים , משום מה הפעם אני מסתקרנת וקוראת : תשמע , זה לא סוד שיחסית לחמש עשרה שנים במוזיקה לא ממש עשיתי הרבה . היום אני יודעת שפשוט פחדתי . אני נורא מהר מאבדת את האדמה , את היציבות שלי , בגלל זה יש לי קעקוע של עוגן על הכתף , אבל פעם היו לי כל מיני תירוצים . הייתי אומרת לעצמי " אדם נמדד על פי מה שהוא לא עושה , " הייתי אומרת " לא" לכל הצעה , חושבת מיליון פעם לפני כל הופעה וכל שיר . הפחד להיכשל השתלט עליי , משנה לשנה עשיתי פחות ופחות , הסתגרתי . בשלב מסוים הבנתי שבמקום לעשות אני מחפשת צידוקים לא לעשות , מקדשת את הסירוס העצמי , לאט לאט הפחד הפך לאינסטינקט ... פחדתי לממש את עצמי , פחדתי לטעות , פחדתי להיכשל , הכי פחדתי לגלות מה באמת אני שווה . ( רוני קובן , פרומו ) כשסיימתי את המחקר הרשיתי לעצמי לומר שמה שגיליתי באמצעותו על תחושת מסוגלות מתאים רק למורות , מבחינה מחקרית טהורה כך י...
אל הספר