על רקע האתגרים , הדילמות והממצאים שתוארו בפרק הקודם , פרק זה מציע דרך מושגית ( קונספטואלית , ( ייחודית , בהירה ותמציתית , לעיין בעקרונות בסיסיים של התפקידים המוטלים על מי שמטפל בילדים המתנהגים בתוקפנות . מודל זה נוצר לאחר בחינה מעמיקה של דרכי העבודה , התפיסות והחוויות של מטפלות באמנות שטיפלו בילדים אלה במערכת החינוך . בנייתו באה לענות על צורכיהן של מטפלות רבות , ותיקות וצעירות , שדיווחו במחקר כי חסרים להן לא רק ידע מעמיק להבנת ההתנהגות התוקפנית של הילדים , אלא גם קו מנחה וכלים יישומיים לטיפול באוכלוסייה זו . יש לציין כי מרביתן אף התקשו לזהות קשרים בין ההתערבויות הטיפוליות שלהן ובין תוצאות הטיפול . בניסיון להתחקות אחר קשרים אלה ערכתי השוואה והנגדה בין שיטות העבודה של מטפלות שדיווחו על שיפור רב בהתנהגות של הילד בתום הטיפול , ובין אלה שדיווחו על שיפור מועט ביותר . המודל מבוסס ברובו על ההבדלים הברורים שנמצאו בין שיטות הטיפול של שתי קבוצות המרואיינות , אך גם על הניסיון הכללי של המטפלות , כפי שהן דיווחו בשאלונים , וכן על ניסיוני כמטפלת וכמדריכה .
אל הספר