בסתיו , 1822 באיגרת ליום טוב ליפמן צונץ , ניבא המזרחן סילבסטר דה סאסי כי עבודתה החשובה של 'חכמת ישראל' ( Wissenschaft des Judentums ) לא תזכה בצרפת לעולם להערכה הראויה לה עקב העניין הזעיר שהפגינה הקהילה היהודית שם בעניינים שברוח . שני עשורים מאוחר יותר הרחיק אברהם גייגר עוד צעד אחד , ובדברו על אי הצלחתם של יהודי צרפת להנהיג רפורמות בפולחן כפי שנעשו בגרמניה , תלה את האחריות להיעדר קדמה בתחום הדת בעוניים של חיי הרוח היהודיים במדינה זו . לנוכח הרפיון שפשה בכל היה גייגר משוכנע כי רק תנועה שתתמםר למחקר מדעי של היהדות תוכל להציל את יהדות צרפת מתוצאותיה הרות הגורל של האדישות . בהתאם להערכתם השלילית של דה םאסי וגייגר גברה בהיסטוריוגרפיה המודרנית נטייה לזלזל בהישגי חקר היהדות בצרפת , ורווחה הדעה כי הישגים אלה אינם אלא הד קלוש למגמות המהוללות והחשובות יותר שפשטו בעברו השני של הריין . אכן , התפוררות האוניברסיטאות בצרפת , הן בעקבות המהפכה הן כתוצאה ישירה ממדיניות נפוליאון , הייתה ללא ספק גורם מגביל בהתפתחותה של חכמת ישראל המודרנית בצרפת . ברור גם שהמלומדים היהודים שהיו פעילים בצרפת מעולם לא היו חו...
אל הספר