המצב באלזס ובלורן היה בתהליך השתנות כבר כשני עשורים קודם למהפכה . נראה כי ישיבת מיץ וקהילתה איבדו את מעמדן הבכיר לאחר כהונתם של הרבנים אייבשיץ והילמן , ובדור שקדם ל 789 ו החלו ניכרים סימני דעיכה . כתב הרבנות שהוצע לר ' שמואל הילמן בשנת 1175 ביטא את התקווה שהרב הנבחר יוכל 'להחזיר העטרה ליושנה . ' בחוזה שהוגש לר ' אריה לייב גינצבורג בשנת 1766 דרשה הקהילה מן הרב התחייבות לכהן במשך שתים עשרה שנה , כולל תשלום קנם אם יעזוב לפני תום התקופה . יש מקום להניח שהתעקשותה של הקהילה על התחייבות לזמן ארוך נבעה מחוסר ביטחון ביכולתה להתחרות בהצלחה על מועמדים בעלי שם למשרת הרב . מדברי שלמה לבוב , שחיבר בשנת 1784 קונטרס שבו ביכה את השחיקה ברמה הדתית בקרב יהודי אלזס עולה כי בחורי ישיבה מאזור זה כבר לא יכלו לצפות להצעת שידוך הגונה . אמנם תלונה זו לא הייתה חדשה ואף לא הייתה מוגבלת לאלזם וללורן , אולם אורכו של הקונטרס של לבוב ואף נימתו מבטאים תחושת דחיפות שמקורות אחרים ממקומות אחרים אינם מגלים . ייתכן שאובדן יוקרתם של תלמידי הישיבות שיקף את הדעיכה המתמשכת של דמות הישיבה כמוסד קהילתי נכבד . 96 ראו : ה'יזכור ב...
אל הספר