סוף המאה ה , 19 התגלה מהר מאוד כמהלך נועז יותר . האוזינחה הבין טוב מאותם הוגים את הקירבה שבין מעשה היצירה ההיסטורי והאסתטי . הפולמוס של סוף המאה ה 19 חולל , כידוע , שינוי עצום ברגישות ההיסטורית , והיו לו השלכות מרחיקות לכת על הבנת ההיסטוריונים את הצד האומנותי של מלאכתם . רבים ערערו על מעמדה המדעי של ההיסטוריה כהסבר לחוקיה של המציאות החברתית , וחשפו בה את הצדדים השרירותיים והאסתטיים ואת היותה יצירת פיקציה , כלומר : דבר מעוצב , עשוי , מלאכותי , ולא במובן זה שהיא בדויה , שקרית או סתמית . הם ביקשו לבסס תיאוריית ידע חדשה , שתחלץ את מדעי הרוח ( Geisteswissenschaft ) ממדעי הטבע - ( Naturwissenschaft ) תיאוריה שתשחרר מדעים אלה ( המכונים כיום מדעי התרבות ) מהיומרה לפוזיטיוויזם ומאזיקי האבולוציוניזם , ואשר כללה שלילה חד משמעית של הריאליזם ההיסטורי הנאיווי . הנחת המוצא של הפילוסופיה הניאו קאנטיאנית , שהיתר , הזרם השולט בימים ההם , היתה קיטובם החמור של המדעים : מדעי הטבע מחד ומדעי הרוח מאידך נתפסו כשני קצוות בסיסיים של הניסיון , הנגזרים מקטגוריות פעולה שונות של התודעה האנושית . ציר הניגוד הזה ...
אל הספר