היכן מצויה האמת על בני אדם בתקופה מסוימת ( או על בני אדם בכלל ) ' ב - ספרות ' או ב ' היםטוריה '? שאלה זו מעסיקה את חוקרי הספרות וההיסטוריה מאז העידן הקלאסי ועד ימינו . קביעתו הידועה של אריסטו , ש"הספרות נעלה מן ההיסטוריה " כיוון שהיא מציגה אמיתות כלליות על בני האדם , "את סוג הדברים שעשויים לקרות " לעומת ההיסטוריה שמציגה רק את "הדברים שקרו , " סייעה להגדרתן ולהתפתחותן של שתי הדיסציפלינות זו כנגד זו בתחומים ברורים ונפרדים . ואולם , בהשפעת תורות הביקורת והפרשנות שהתפתחו בעשורים האחרונים הפך הדיון ב"םפרות והיסטוריה , " שבדרך כלל היה אינטלקטואלי ומתורולוגי , הרבה יותר אקטואלי ואידיאולוגי . בהשראת מדעי האדם החדשים דוגמת הפסיכולוגיה או האנתרופולוגיה , שבהן נודעת חשיבות עיקרית לסיפורים שמספרים ה '' פציינטים , " ילדים כילידים , על חייהם ותולדותיהם , ובעקבות חוקרי תרבות , חברה , ומדינה שהצביעו על חלקם של סופרים והיסטוריונים ביצירת ( ואפילו ב " המצאת "( הנרטיבים המכוננים של מדינת הלאום המודרנית , פונים החוקרים בימינו מהפואטיקה של הספרות וההיסטוריה אל הפוליטיקה שלהן . ההכרה כי בני האדם חיים - ולא ...
אל הספר