ג. המציאות בחברה הנוכרית

הכנסייה הנוצרית בראשיתה לא ראתה בעין יפה את נישואיהם המחודשים של אלמנים ואלמנות . פאולום המליץ להם שלא לשוב ולהינשא : "ואל הפנויים ואל האלמנות אומר אני כי טוב להם לעמוד ככה . " ואולם , בימי הביניים התיכוניים לא המשיכה הכנסייה בתעמולה זו . היא קבעה במפורש שנישואי אלמן או אלמנה מותרים . נישואי האלמנה נתפסו בעיני החברה הנוצרית כדבר טבעי . נשים רבות נישאו בשנית ובשלישית בכל מעמדות החברה , בעיר , בכפר ובקרב שכבות האצולה הגבוהה . עם זאת , היו מי שייעצו להן שלא להינשא בשנית עד מלאות שנה למות הבעל . באזורים שונים , ובעיקר בכפרים , נהגו צעירים - במיוחד רווקים - להביע את מורת רוחם מנישואי האלמנים והאלמנות , כחלק מטקס הקולינרי . ( charivary ) הם התאספו ליד ביתם , השתמשו בכלי נגינה וביללות , והשמיעו את קובלנותיהם על כך שמי שכבר הקים צאצאים שב ונישא בשנית , והמועמדים או המועמדות לנישואים נתפסים בידי אחרים . האלמנה הוגדרה רשמית כזכאית להגנת הכנסייה , כי היא השתייכה ל"אנשים המסכנים " . ( personae miserabilis ) ואולם , בפועל העדיפו נשים רבות את מעמדן כאלמנות על פני זה של נשים נשואות , ובלבד שיהיו להן ...  אל הספר
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי