הרב ישראלי סובר כי ההלכה יצרה מראש שני דפוסי התייחסות נבדלים כלפי נכרים המותאמים למידת עוצמתו של השלטון היהודי בארץ ישראל וליכולותיו . התביעה המחמירה לאפשר רק ישיבת נכרים העומדים בקריטריונים המלאים של גר תושב מותנית ביכולתה של מדינת ישראל לאכוף לגמרי את האיסור " לא ישבו בארצך . " איסור זה מוטל לדעתו על רשויות המדינה בלבד ולא על כל יחיד ויחיד מישראל . איסור זה כולל גירוש כל מי שאינו עומד בקריטריונים המחמירים של גר תושב שנמנו לעיל . המצב הבין לאומי השורר בימינו אינו מאפשר לשום מדינה לגרש נכרים משטחה גירוש גורף בלי שיציבותה השלטונית והכלכלית תתערער . מדינת ישראל בוודאי אינה יכולה לנקוט צעד חריף כזה לנוכח מעמדה המורכב . במקרה כזה הדרך ההלכתית להגדיר את היחס לנכרים במדינת ישראל נקבעת על ידי איסור " לא תחנם . " איסור זה מתייחס אפוא למצב שבו אין בכוח המדינה ליישם את המדיניות הנובעת מאיסור " לא ישבו בארצך . " הרב ישראלי נשען בדיונו על רמב"ם המבחין בהלכותיו בין מצב שבו " אין ידנו תקיפה , " כלומר כאשר אין ביכולתה של המדינה לגרש את כל הנכרים שאינם גרים תושבים בלא יוצא מן הכלל משטח ארץ ישראל , לבי...
אל הספר