אין חולק כי באופן עקרוני הכשיר בית המשפט העליון את מדיניות הריסת הבתים שנקטה ישראל , אך בצד הכשרתה הוא הטיל הגבלות . בראש ובראשונה , וכפי שצוין לעיל , בפסק דין תקדימי שניתן בעקבות עתירה עקרונית שהגישה האגודה לזכויות האזרח בשנת , 1988 בעיצומה של האנתיפאדה הראשונה , הוא פסק כי על המפקד הצבאי מוטלת החובה להעניק זכות טיעון לבני משפחה שהוחלט להרוס או לאטום את ביתה , וכן שהות סבירה לפנות לעורך דין ולהגיש עתירה לבג"ץ נגד ההריסה . ויודגש , עד לפסק דין זה רוב הריסות הבתים נעשו בחסות החשכה ( תרתי משמע , ( בלא זכות טיעון ובלא אפשרות להגיש עתירה לבג"ץ . לאחר מתן פסק הדין , לעומת זאת , הגיע לבג"ץ כמעט כל מקרה שבו התכוון המפקד הצבאי להורות על הריסת בתים או על אטימתם — בישראל ובשטחים . זאת ועוד , פסק הדין גרם לכך שבחלק מן המקרים בחרו הרשויות בפתרונות חלופיים להריסת בתים . עשרות העתירות שהוגשו לבג"ץ הביאו לכך שמקרים רבים הסתיימו בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט — בחלק מן המקרים הגיעו הצדדים להסכם על הריסה חלקית של הבית ; במקרים אחרים המדינה חזרה בה מצו ההריסה או הסתפקה באטימה במקום הריסה . פסק הדין האמור א...
אל הספר