מפגשי הראשון עם ויטקה התקיים בנסיבות שהתמיהו אותי . אמנם קיימתי עם אבא קובנר מספר שיחות וראיתי עצמי כמאמין בו וביצירתו , אך לא הבנתי מה הניע את המשפחה לקרוא לי לצלול בעיזבונו ולערוך ספר מדבריו . את התשובה לא ידעתי אז וקשה לי לדעת היום . תהיתי על כך . מה שהפתיע אז לא פחות הייתה העובדה , שלא צורפו לפניית המשפחה אליי שום תנאים , שום הצהרת ציפיות . הפנייה לוותה בשתיקה גדולה . לולא הייתי פונה להיפגש עם ויטקה היא הייתה יכולה להשאיר את עריכת העיזבון ללא שיחה עמה . השתיקה הזו הייתה מעין מבחן לו לא הייתי מוכן . דווקא כמי שהכיר את האמון של אבא במילים , הבנתי כי יש משהו בשתיקה הזו של ויטקה . חשתי לחץ ואחריות כבדה . כשהתקיימה , לפי בקשתי , השיחה עם ויטקה , היא רק הדגישה את תחושתי . היא סיפרה בהתנצלות , שקשה לה לספר על פעילותה ועל פעילות חבריה בימי השואה . היא התנצלה על כך , שהיא מספרת . היא טענה , כי אין זה התחום שלה . היא הוסיפה , כי עם מותו של אבא נגנז מעיין המילים , אך הוסיפה , כי היא נאלצת לספר רק כדי לא לתת לשכחה הזוחלת ולמיתולוגיה המזייפת להשתלט . , . 77 סופר , מחנך , ביוגרף והיסטוריון , חבר...
אל הספר