ושפכה עליו . הוא נדהם וכמעט יצא מדעתו . הוא החל לירות בתוך הבסיס , כי לא הבין את השינוי , שכעת נמצאת ביער אוכלוסייה אחרת ובחורות אחרות . מאז , אירועים כאלה לא התרחשו יותר . שחרור וילנה אברהם : איך הסתיימה באזור שלכם התקופה הפרטיזנית ? ויטקה : יום אחד , נדמה לי שזה היה ביולי , 1944 קיבלנו הודעה שהצבא הסובייטי מתקרב לווילנה ועלינו לקפל את המחנה ולהצטרף לצבא כדי לעזור בכיבוש העיר . בכל היער נשמעו יריות שמחה . זה היה יום שכל הפרטיזנים ייחלו לו , ובעצם , אותת על סיום המלחמה . אבל אני זוכרת את היום הזה כיום מאוד קשה עבורנו . כשהיינו ביער לא חשבנו על גורל היהודים . היינו בתוך הלחימה וידענו שיש לעשות הכול כדי לקרב את הניצחון ולנקום בגרמנים . אבל כשנודע לנו שהגיע השחרור , כל אחד התחיל לחשוב : לאן חוזרים ? את מי נמצא ? ראינו את עצמנו כיהודים האחרונים שנשארו מן העיר ולא הייתה בנו שום שמחה . אבא , רוז ‘ קה ואני , הקבוצה הקטנה שנשארה מהנהגת " השומר הצעיר , “ נפגשנו כדי לתכנן את צעדינו הבאים . אני זוכרת זאת כחוויה מרכזית . שמענו את יריות השמחה בכל היער , ואנחנו בוויכוח גדול : מה עלינו לעשות ? לחשוב ...
אל הספר