בלשון הפוסקים ובעלי ההלכה : ' מיני לפתות' בכתבים רבניים באירופה של ימי הביניים ובתקופה הטרום מודרנית בולט אזכורם המרובה של גאופיטים תרבותיים , ומתקבל הרושם שהם תפסו מקום קולינרי מרכזי במטבח ובתפריטי המזון . מסתבר כי הרקע לכך הוא העובדה שירקות אלו היו שכיחים בחקלאות המקומית שכן גידולים תת קרקעיים שאינם רגישים לקור , גדלים טוב באירופה . בעברית המודרנית משמש המונח ' לפת' כשמו של הירק . Brassica campestris var . rapa בטקסטים רבניים הוראתו של מונח זה רחבה יותר , והוא כולל שורה של ירקות בעלי איברי אגירה , המכונים במטבעות הלשון : ' מיני לפתות , ' ' לפתות' או ' לפתן . ' מיני הירקות המעובים הוזכרו בשמם היידי : גזר - מערין , סלק - בוריקעס , צנון - פיגלה , לפת - ריבן ; זן של כרוב הנפוס בעל איבר אגירה שמוצאו מרוסיה ומסקנדינביה שאיבר האגירה וגם העלים משמשים למאכל - ברוסקא . רבי דוד סג ) ל" פולין , המאה ה ( 17 מציין שאיברים תת קרקעיים מעובים טובים למאכל רק לאחר עיבוד קולינרי ( בישול , שליקה , צלייה , ( ועל כן הוא קובע : " אם מטגנין מיארי"ן ורובין וקירב"ס יש לברך בפה"א , כי בכל בישול הם משתנים למעל...
אל הספר