דיין בילה את רוב ימי המערכה בשדות הקרב . לא היתה לו סבלנות לניהול הפרטני של המערכה , ויותר מכול רצה להיות נוכח בנקודות ההכרעה ולהשפיע עליהם בעצם נוכחותו . הוא סבר שהמפתח לכל הצלחה צבאית הוא מידת הנחישות שמראים החיילים והמפקדים , ורצה להבטיח שבנקודות ההכרעה לא תרפה ידם . הוא גם רצה לחוות את הקרב מקרוב ככל האפשר , ואולי אף להתייצב חוצץ אל מול פני המוות . שלוש שנים לפני כן , כאשר התמנה לראש המטה הכללי , כבר ידע : ככל שהתקדמתי בדרגה ועליתי בסולם ההייררכיה , רחב הפער ביני לבין הלחימה . במקום להילחם בעצמי , בגופי , אני אומר עתה לאחרים מה לעשות . מוציא הוראות , נותן פקודות בעל פה ובכתב : אולם בפועל , בשטח , בקרב , הדברים נקבעים על ידי הלוחמים . כשאשב במטה יקשה עלי לקבוע , ולעתים אף להשפיע , איך יילחמו יחידות בנגב ועל גבול ירדן . יהיה עלי לחיות מפיהם . הם , המפקדים שבשדה , יאמרו לי מה אפשר לעשות ומה לא . כאשר פרצה המלחמה החליט דיין לצאת כמידת האפשר ולראות את הקרב במו עינו . בשבוע הקרבות מצא את עצמו משה דיין חמש פעמים תחת אש . לעומת הדומיננטיות הבולטת שלו בכל המהלכים שהובילו למלחמה ובתכנון פרטי...
אל הספר