משה דיין היה משוכנע שהממשלה טעתה בהכרעתה אך נאמנותו לבן גוריון לא התערערה . הוא כתב : " בן גוריון היה מקובל עלי לא רק בסמכותו הפורמאלית אלא כמורה דרך מדיני ולאומי , משכמו ומעלה מכל הסובבים אותו " . לכן לא התקשה דיין להעביר את הצבא אל המהלך ההגנתי . בכינוס של סגל הפיקוד הכללי קבע בבהירות ובנחרצות : " עלינו להקים מערך דפנסיבי . [ ... ] עלינו להיות מוכנים להתלקחות שייזום הצד השני " . בן גוריון ידע היטב שלבו של דיין אינו שלם עם ההכרעה , אך היה סמוך ובטוח שדיין יקבל את מרותו . הוא אף לא היסס לדחוק בו להמשיך להופיע , כנהוג משכבר , לפני עורכי העיתונות היומית ולפרוש לפניהם את הערותיו על המצב . עם זאת לא חדל דיין להסביר לבן גוריון את מגרעות המגננה . בישיבת המטה המצומצם ביום 16 בפברואר 1956 אמר לו : אחת השאלות הקובעות בעניין זה היא מי ירקוד לפי חלילו של מי . כאשר הצבא המצרי עומד ערוך עם טנקים ויש לו נשק לפרוץ , ואנו חייבים להתארגן בעוד הוא כבר מתחיל לפעול — קשה מאוד להעביר את היוזמה לידינו . אבל כאשר המצב הפוך , ולמרות כל הציוד שיש להם , אבל לא הכול ערוך ומוכן לקרב , ואנו פורצים ראשונים , תקום א...
אל הספר