אמנם חלה ירידה במספר ( המוחלט והיחסי ) של חברי מפלגות בדמוקרטיות הוותיקות , אך כיום החברים נהנים מהשפעה רבה יותר מזו שהייתה להם בעבר — לפחות בכל הנוגע לבחירה של נושאי התפקידים ונבחרי הציבור של המפלגה . שני התהליכים אינם מנותקים זה מזה . הסבר מרכזי למגמת הדמוקרטיזציה הפנימית במפלגות רבות בשני העשורים האחרונים הוא הרצון של מפלגות להיאבק בירידה במספר החברים ולמשוך חברים חדשים . לשם כך הן מציעות תמריצים סלקטיביים , כמו זכות הצבעה בהליכי בחירה פנימיים . ( Scarrow , 1999 ; Hazan and Pennings , 2001 ; Barnea and Rahat , 2007 ) בשני הליכי בחירה התחוללה דמוקרטיזציה — בבחירה של מנהיגי המפלגות ובבחירת המועמדים לכנסת . בחינה של השיטות לבחירת מנהיגים בליכוד ( ובקודמתה חרות ) ובמפלגת העבודה ( ובקודמתה מפא"י ) משקפת תהליך לינארי של הרחבה הדרגתית של הגוף הבוחר . במפא"י נהנה דוד בן–גוריון עד שנת 1963 ממעמד של מנהיג טבעי ובלתי מעורער . מעמדו נחשב כה מבוצר עד כי אפילו כשפרש מראשות הממשלה בשנת 1954 הוא לא חדל להיות מנהיג מפא"י . איש לא פקפק בכך , אפילו לא ראש הממשלה משה שרת ( ינאי , . ( 51 : 1969 כאשר התפ...
אל הספר